פיצוצים למצוץ. אתה יכול להרגיש שבור במשך חודשים, או אפילו שנים, לאחר מכן. אבל הנה כמה חדשות טובות לזכור: כאשר החברים שלך אומרים לך להמשיך הלאה למצוא מישהו חדש, הם צודקים יותר ממה שאתה עשוי לחשוב. על פי סקירה שפורסמה באחרונה בכתב העת Journal Review of General Psychology, המוח האנושי מצויד באופן מלא כדי להתרחק מאהבה ולהמשיך הלאה, גם אם בעקבות שברון לב אתה לא חושב שתעשה אי פעם.
למרות שבני אדם נוטים להיות מונוגמיים - כמו אצל הזוגות, במשך שנים או שנים - רבים מאיתנו חווים קשר רומנטי אינטנסיבי עם יותר מאדם אחד במשך כל חיינו. אז לא רק שאנחנו צריכים את היכולת הרגשית ליצור קשרים אלה, אנחנו גם צריכים להיות מסוגלים לשבור אותם, מבחינה אבולוציונית. אחרת היינו שוכבים כולם בערימה על הרצפה שנהרסה אחרי פרידה, וזו היתה סופה של קו הדם. למרות שכולנו מרגישים כאב עז בימים הראשונים (או שבועות, או גיהנום, כמה חודשים) אחרי שאנחנו משנים את הסטטוס של פייסבוק ל"אחד "בזכות הברירה הטבעית, אנחנו הולכים להתגבר על זה.
בהודעה לעיתונות, כותב המחקר בריאן בוטוול, פרופסור לפסיכולוגיה וצדק פלילי ופרופסור לאפידמיולוגיה באוניברסיטת סנט לואיס, אמר כי מחקרים קודמים הציעו כי יש לנו מנגנון נפשי המסייע לנו להגיע דרך קשוחה פעמים בחיים. הוא הסביר, "זה אומר שאנשים יתאוששו; הכאב יעבור עם הזמן. יהיה אור בקצה המנהרה." כדי לבחון את התיאוריה הזאת, ראו בוטוול ועמיתיו מדוע וכיצד אנו נופלים מתוך אהבה ופירוק. ראשית, הם הביטו במה שקרה במוח כשאנשים מתאהבים.
מעניין, החוקרים מצאו גם באותו מחקר כי גברים ונשים נוטים להיפרד מסיבות שונות. גברים מחווטים להיות רגישים במיוחד לבגידה (וקנאה), משום שמבחינה אבולוציונית הם רוצים להימנע מגידול ילדים שאינם שלהם. נשים רגישות יותר לבגידה רגשית. אבל כמובן לפעמים, שני המגדרים יש מניעים דומים לסיים מערכת יחסים.
השלב הבא להוכיח או להפריך את ההשערה של Boutwell יהיה לבחון את המוח של גברים ונשים שיש להם rebounded לאחר הפרידה והתאהבו שוב, כדי לראות איך המוח שלהם השתנו לאורך כל התהליך. יכולתו של הפרט לנוע ולמצוא אהבה חדשה יכולה להיות מושפעת גם מגורמים סביבתיים וגנטיים - מה שעשוי להסביר מדוע, למרות שכולנו מסוגלים לבחור בעצמנו את הגיבוי, לחלקם יש זמן קשה יותר מאחרים.
