אני אוהב גלידה. אני אוהב את זה הרבה. Mint שוקולד שבב, ליתר דיוק. או אולי קפה טעם. אני אוהבת את זה במיוחד בחרוט סוכר ביום חם - אף על פי שבחודשים הקשים האלה יש לי גלידה על המוח. תמיד אהבתי גלידה. סבי נהג להביא לנו קרטונים של בסקין רובינס לגלידה בשביל הילדים כשההורים שלי הלכו. זה היה הטיפולים המיוחדים שלנו. ואני הייתי מכור. קדימה אל הקולג'. הגלידה היתה האוכל שלי כדי להתמכר פנימה. חברה ואני היינו יושבים על קיר הלבנים מחוץ לוואווה, חנות הנוחות המקומית הקרובה ביותר לחדר השינה שלי, ויחד היינו מנקים קרטון של קוף צ'ונקי של בן וג'רי. שוב ושוב באותה שנה, היינו נפגשים כדי להדביק ולאכול גלידה. חוץ מזה, כשהיו לי ילדים, הגלידה היתה מטפלת טבעית לתת להם, בדיוק כמו שסבי היה נותן לי את זה. במשך שנים, כשנפגעתי בשאלה הלילית, "האם אוכל לקבל קינוח לקינוח? "נהגתי רק לומר כן. הגלידה והעוגיות זרמו בחופשיות. הצטדקתי לרפיון שלי עם הרציונל שהילדים שלנו אוכלים טוב רוב הזמן. הם אוהבים פירות וירקות ומגוון של מזונות שונים, אז למה לא לתת להם לעבור אחרי ארוחת הערב י בימים אלה, אני יכול לשמוע את השאילתה קינוח עוד לפני שהוא שאל. (אם הם חכמים, הילדים שלי זוכרים להגיד "בבקשה.") התשובה, עם זאת, משתנה יותר ויותר. התחלתי לחשוב שלמרות שהם בריאים וכמו מזונות בריאים, אני לא עוזרת לילדים שלי בטווח הארוך על ידי מתן להם קינוח מתקתק אחרי כל ארוחת ערב, ללמד אותם הרגל בריא לחיים. עכשיו, יש לנו יותר פירות לקינוח, או אולי אפילו לא קינוח בכלל כמה לילות. זה הופך להיות פחות של הברך- jerk הרגל יותר של בחירה מודעת כדי להתמכר בזהירות בכל פעם מחדש. אולי בקרוב, כי השאלה האוטומטית יפסיקו לבוא והילדים שלי לא ייקח קינוח כמובן מאליו. אולי הם יגדל לחשוב על גלידה לא כמו הדבר הזה שאתה מקבל אחרי ארוחת הערב, אבל כמו מיוחד לטפל שהם נהגו לחלוק עם אמא שלהם.
